קיבלתי את המייל הבא:
הי דאברושי
ראיתי את הסרטון שלך המהמם שלך
על אהבה ללא תנאי,
[אם עדיין לא יצא לך לראות את הסרטון המדובר,
הוא כאן.]
ויצאתי מאד מתוסכלת וחסרת אונים ממנו!!
יודעת למה?
כי אני בשונה מהאימהות שתיארת
ממש לא נבהלתי או לא האמנתי
וממש לא היה נשמע לי הזוי
ממש ממש לא.
משם התחלתי ואני ממשיכה כל בוקר מחדש באהבה גדולה והודיה לה'
את החינוך של כל 8 ילדי המהממים,
ומשם הוא ממשיך כל הזמן.
אני לא צריכה שיגידו לי לאהוב אותם בכל תנאי או לומר להם את זה
אני באמתתת אומרת את זה, מתכוונת לזה,
ובעיקר מרגישה את זה בכל רמ"ח ושס"ה.
אבל דווקא משם אני מתוסכלת מאד מאד
כי הילדים שלי המקסימים המהממים והאהובים
(וחשוב לציין הסובלים כמעט כולם מ"עודף שמחה" או "עודף רחפנות"
המכונות בזמננו הפרעת קשב לסוגיה)
יודעים בוודאות גמורה שהם אהובים בכל תנאי,
ודווקא מהמקום הזה
הם פשוט מרשים לעצמם לעשות-מה-בא-להם-כמעט
איך אמר לי עם חיוך חכם אחד הילדים שלי
כשכעסתי עליו מאד על שטות רצינית?
"לא יעזור לך אמא, רואים לך בתוך העיניים שאת לא באמת באמת כועסת"
ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות
תכלס אם אני לא באמת כועסת- מבחינתו אפשר להמשיך לחגוג…
כן כן
הילדים שלי בטוחים באהבתי אליהם
ומשם אין להם בעיה לעשות "ככל העולה על רוחם"..
🤨🤨🤨🤨🤨🤨🤨🤨
אז מה את אומרת?
השיטה לא עובדת?
ובכן,
תודה לאמא המדהימה הזו על המייל הזה,
כי בזכותו אני עומדת להסביר כאן עניין משמעותי.
אהבה ללא תנאי,
היא תנאי להתקדמות,
היא איננה ההתקדמות עצמה.
וזו תשובתי לאם המקסימה:
עכשיו-
אחרי שהם מרגישים ויודעים שהם אהובים,
אמא יקרה,
הילדים שלך בשלים לעבודה מדוייקת
על ניהול הרגשות שלהם,
על התקשורת שלהם,
על ההיררכיה שלהם,
ומה שהכי חשוב אצל מאותגרי קשב-
על ההרגלים שלהם.
את מבינה את זה, אמא?
לא הכעס יגרום להם לעשות שינוי,
אלא הפנמת הערך.
כעס, מעולם, לא עזר להפנים ערכים.
ומה לעשות-
כדי להפנים ערכים צריך לעשות איתם דרך.
זה לא יקרה ביום אחד,
אבל יום אחד- זה יקרה!
יום אחד הילדים יצליחו לשלוט בדחפים שלהם,
להפעיל שיקול דעת,
לבחור נכון ולקחת אחריות על טעויות.
כן, זה אפשרי!
האדמה חרושה
בלי עשבים רעים?!
הגיע הזמן
לשתול בה זרעים
מגיע לך לדעת סוף סוף
מה לעשות,
מתי לעשות
ובעיקר- איך לעשות!
מגיע לך להיות אמא רגועה, מובילה,
בטוחה בדרך!
זה מגיע לך
ומגיע לילדים שלך!
בואי עכשיו!
איתך בדרך
ובכל מה שהיא דורשת
דאברושי
