דיברנו על תחרות,

ועל מקום לכולם.

מהתגובות שלכן הבנתי כמה הנושא הזה חשוב,

כמה לפעמים הוא כאוב,

כמה קריטי להרגיש מספיק אהוב.

 

כי את כאמא יכולה לחנך את הילדים ואת עצמך

לא לקנא וכן לפרגן,

אבל אם אנחנו לא מרגישים

שיש לנו מקום-

לא נוכל להפנים שיש מקום לאחרים.

 

מצוות ואהבת לרעך

תלויה ב'כמוך'.

הבסיס לאהבת הזולת

נמצא בחיבור שלנו לעצמנו.

 

איך אמרה לי פעם חברה?

"אוי ואבוי אם אוהב את הזולת כמו שאני אוהבת את עצמי.

התוצאה לא תהיה משהו…"

 

מזדהה?

חושבת שזה מופרך?

 

אם ענית כן לשאלה הראשונה- 

אומר לך שאת בחברה טובה.

אם ענית כן לשאלה השניה- אגלה לך

שאת לא משערת כמה אנשים סביבך מרגישים קושי מול עצמם.

 

רק שהשאלה החשובה באמת היא-

איך מייצרים חיבור כזה,

והאם יש בכלל דרך?

 

כן!

יש דרך כזו.

אני עצמי עשיתי אותה;

ממקום נמוך מאד שלא מכיר כלל בערך עצמו,

זכיתי להגיע, תודה לה' על חסדיו, למקום יציב ושלם.

שלם עם חוסר המושלמות שלו!

 

עוד נדבר כאן על הדרך הזו

ואיך עושים אותה,

אבל בואי נציב היום לפחות את נקודת ההתחלה.

 

התפנית לחיבור עצמי

תהיה ברגע שבו נפנים

שהערך שלנו לא תלוי בשום דבר חיצוני.

לא ערב פורים ומידת ההשקעה שלך במשלוחי המנות;

לא ערב פסח והתפקוד שלך בבית;

לא החברות שלך והגיסות,

לא הסטנדרטים של החמות,

כל אלו-

לא קובעים את הערך שלך!

 

מי כן קובע?

אם את עוקבת אחרי משפטי הכוח שלנו-

את כבר יודעת.

בכל מקרה,

תזכורת לא תזיק…

קבלי:

 

יהלום לא הופך לאבן

בשום מקרה,

ואת הרי – יצירה חד פעמית של הבורא

 

​

טוב,

אני לגמרי מסכימה.

להבין בשכל-

עדיין לא אומר שאני מפנימה.

 

יש עוד דרך לעשות

כדי שהערך ירגיש לך מוחלט.

כי הדרך מהשכל ללב-

היא הארוכה בתבל.

 

אבל כך היא מתחילה.

תשאלי את עצמך:

האם זאת אמת?

האם אני מאמינה

שאני יצירה חד פעמית של ה'?

 

בשביל הצעד הראשון זה מספיק.

בהמשך אולי אגלה לך 

מהם הצעדים הנוספים.